איך קורה שלעיתים נאמר את הדבר הכי מרושע לאדם שאנחנו הכי אוהבים?
איך קורה שלכאורה משא ומתן פשוט בין בני זוג או בין הורה וילד יכול להסתיים בצרחות?
איך קורה שלבסוף אנו נשברים ומתנהגים כמו שנשבענו שלעולם לא נתנהג יותר?
מה גורם לאנשים שאוהבים האחד את השני אהבת אמת, להרגיש חרדים כשהם פונים איש לרעהו? או להבדיל, להימנע מלשוחח על נושאים חשובים?
זוהי מציאות עצובה שיכולה לקרות בין בני זוג שהתאהבו ובחרו לבנות את חייהם יחד או להורים בעלי הכוונות הכי טובות לגדל ילד עם ביטחון עצמי וערך עצמי בשמיים.
והכי חשוב, האם יש אפשרות אחרת? ואם כן, איך נוכל ללמוד להפסיק דפוסי קונפליקט הרסניים שנמשכים זמן רב?
איך נלמד לנהל את רגשותינו, במיוחד אלו השליליים, ולא לתת להם להפעיל אותנו בדחפים הרסניים ובלתי נשלטים? איך נוכל ללמוד לדבר ולהקשיב בדרכים המובילות להבנה ולקירבה?
במאמר זה אעסוק בשאלות הללו.
מה בעצם קורה? מה קרה בתקשורת בני הזוג או בתקשורת בין הורה לילד שהביא לריחוק, כעס ורגשות שלילים במקום קירבה?
תחילה אתאר תהליך פנימי רגשי אוניברסלי שקורה במערכות יחסים:
באחד מאיתנו מתעורר צורך כלשהו, למשל הצורך בתחושת קירבה. אנחנו מחפשים את המענה לצורך בתוך מערכת היחסים שלנו. במידה ונקבל מענה לצורך נרגיש שמחה, ביטחון, אופטימיות, אמון וכו…
אך כאשר אנחנו לא מקבלים מענה לצורך שלנו, אנחנו עשויים להרגיש כעס, בלבול, אכזבה, חרדה ותסכול.
מתוך הרגשות השליליים הללו מתעוררת השיפוטיות – תחילה אנחנו שופטים את עצמנו – אך כאשר זה נהיה קשה מידי ואיננו יכולים להכיל את התחושה הזו, אנחנו מתחילים לשפוט את הסביבה שלנו – בן או בת הזוג שלא שמו לב לצורך שלנו או שלא ייחסו לו מספיק חשיבות ולא נתנו לנו מענה.
כלומר אנחנו עוברים תהליך פנימי רגשי אשר מוביל אותנו לרגשות שליליים ביחס לסביבה שלנו.
רגשות נוצרים בתהליך טבעי פנימי, ומשקפים לנו את עצמנו, את ניסיון החיים שלנו, הרגישויות שלנו, הטמפרמנט שלנו, המהות שלנו. הרגשות יכולים לעלות מהר מאוד ואין לנו ממש שליטה על מה שעולה.
השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא איך נתנהג כאשר נרגיש רגשות שליליים, האם ניתן להם להפעיל אותנו או האם נוכל לשלוט בהתנהגותנו ולא להגיע למקומות שפוגעים בעצמנו ובסביבתנו.
כאשר אנחנו מתנהגים מתוך כעס ואכזבה ברוב המקרים נקבל את ההיפך מהצורך המקורי שלנו, למשל – במקום לקבל מענה מבן הזוג שלנו לצורך שלנו בקירבה נקבל ממנו ריחוק.
כיצד ניתן לווסת את הרגשות הכואבים בתוכנו ועדיין להתנהג באופן שמקדם אותנו לקראת מטרתנו, להגיע לקירבה?
בעולם ובתרבות בה אנו חיים למדנו למדוד או להעריך את עצמנו ואת האנשים הקרובים לנו כצודקים או טועים, טובים או רעים, שחור או לבן.
לכן, כאשר אדם קרוב לנו אינו מתנהג באופן התואם את הערכים שלנו, אנחנו מתמקדים בלתת ציון להתנהגות שלו – נכונה או לא נכונה, טובה או רעה. אנחנו לא מנסים להבין מהו הצורך של אותו אדם אשר גורם להתנהגות שלו.
לדוגמא: אם בן זוגי רוצה יותר תשומת לב מאשר אני נותנת לו אז אני מיד חושבת שהוא תלותי או “needy” אבל אם אני רוצה יותר תשומת לב יותר שאני מקבלת אני מיד חושבת שבן זוגי הוא מרוחק וחסר רגישות.
אם השותפה שלי מוטרדת מאוד מהפרטים קטנים אז היא קטנונית וכפייתית, ומצד שני אם לי אכפת יותר מהפרטים הקטנים אז השותפה שלי היא רשלנית ולא מאורגנת…
המציאות היא שכל השיפוטיות הזו היא ביטוי מכאיב ולא יעיל של הצרכים שלנו והערכים שלנו שלא מקבלים מענה.
כאשר אנו שופטים את האהובים שלנו אנו מעודדים התגוננות והתנגדות בליבם של האנשים אותם אנו הכי אוהבים ושהכי אכפת לנו מהם. גם אם לעיתים הם יסכימו להתנהג בהתאם לדרישות שלנו, סביר להניח שיעשו כך מתוך תחושת פחד, אשמה או בושה. בהמשך הדרך אנחנו נשלם מחיר יקר על כך שצרכינו לא נענו מתוך נתינה ורצון טוב אלא מפחד, אשמה או בושה. ולאט לאט יתחיל להיווצר מרחק בין בני זוג או הורים וילדיהם.
דרך נוספת של חשיבה שיפוטית היא השוואה, השוואה בה אנו משווים את עצמנו לאחרים או משווים בין האהובים עלינו לאחרים – דרך זו לוקחת אותנו למקום של תחושת עירעור, חוסר ביטחון וערך עצמי נמוך.
מרכיב נוסף הגורם לריחוק במקום קירבה, הוא אי לקיחת אחריות. הצורה שבה אנחנו מדברים מצביעה על חוסר המודעות שלנו לאחריות אישית.
למשל, אני יכולה להגיד לבן הזוג שלי “אתה מעצבן אותי” במקום לאמר לו “אני מרגישה מתח כאשר אתה מדבר בקול רם”, “אתה מאכזב אותי” במקום ״אני מרגישה מאוכזבת שלא הגעת בזמן״.
אנחנו צריכים לזכור שהמציאות היא שרגש הוא תמיד באחריות האדם שמרגיש אותו. העובדה היא שייתכן ובמצב אחר לא ארגיש אכזבה מהאיחור של בן זוגי כי במקרה זה יתאים טוב יותר ללוח הזמנים שלי.
כשאנחנו לא לוקחים אחריות על מה שאנחנו מרגישים אלא מאשימים את האחר ברגשותינו יש בכך דרישה סמויה לכך שהאחר צריך להתנהג באופן שלא יגרום לנו להרגיש מאוכזבים או כועסים. “דרישות” הן תוצר של מערכת יחסים לא שוויונית שהחזק יכול לדרוש או לחייב את הנתון למרותו, למשל במקום העבודה, או בבית הספר או בזוגיות שזה לאחד מבני הזוג יש מעמד כלכלי גבוה יותר מבת זוגו, או בין הורה לילד. דרישות מאדם לנהוג בניגוד לרצונו, צרכיו, יכולותיו או ערכיו הן ביטוי של כוחנות ודרך נוספת לגרום לריחוק בקשר במקום לקירבה.
היכולת להתבונן בלי שיפוטיות באחר ובעצמנו ולנסות ולהבין מה היה הצורך שעמד מאחורי ההתנהגות שלנו ושלו, הם הבסיס לקשר של קירבה המסוגל להתגבר על חילוקי דעות ולהתחזק למרות קשיים.
החל מהרגע הראשון שתינוק בא לעולם הוא מתחיל להרגיש.. את העולם סביבו ואת עצמו. הוא חש את חום גופה של אימו ומתיקות החלב שנותנים לו תחושת שלווה ושובע, הוא חש קר ורטוב מפיפי, או שהוא עשוי להרגיש רעב וחרד.
עם רגע הלידה נולדים גם הצרכים שלנו. הצרכים הפיזיים והצרכים הנפשיים. צרכים אלו מלווים אותנו כל חיינו, חלקם משתנים עם השנים, הופכים למורכבים יותר בעוד שחלקם הופכים לברורים יותר.
מאחורי כל התנהגות שלנו עומד צורך. כאשר הצורך שלנו נענה אנחנו נחוש רגשות טובים ותחושות נעימות וכאשר הצורך לא נענה אנו נחוש רגשות כואבים ונחווה תחושות קשות.
מי מאיתנו לא היה רוצה לחיות בהרמוניה ונתינה הדדית עם עצמו ועם העולם סביבו, מי מאיתנו לא רוצה לראות עצמו כאדם בעל יכולת נתינה, מתוך רגשות האהבה והדאגה לאחר הקרוב לו, וכמה עצובה המציאות בה אנו מתנהגים באופן המרחיק אותנו למצבים של קונפליקטים קשים גם עם האהובים ביותר עלינו.
היכולת לשנות הת ההתנהגות שלנו טמונה בכולנו והיא יכולת שניתן ללמוד ולשפר. ברגע שמבינים אותה וחיים על פיה, כל מערכות היחסים של חיינו משתפרות.
זוהי השקעה שווה ביותר ויש לה השפעה אין סופית על איכות החיים שלך ושל סביבתך הקרובה. כמו אבן הנופלת למים ויוצרת אדוות ללא סוף.
למידע על ייעוץ לזוגיות
המאמר נכתב בהשראתם של :
Marshall B. Rosenberg Ph.D. Nonviolent Communication: A language of life. Paddledancer press, 2005
Alan E. Fruzzetti, Ph.D. High conflict couple. A Dialectical behavior therapy guide to finding peace, intimacy & validation. New Harbinger Pub. , 2006